האם בני משפחתי רשאים לשלוף מהמייל או מהוואטסאפ שלי הודעות ותמונות לאחר מותי?

חיפוש:

על חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד – 2024

האם לאחר מותו של אדם, רשאים בני משפחתו, אהוביו, לדרוש מGoogle או facebook גישות לתיבת המייל,  לחשבונות הפייסבוק או ה- WhatsApp שלו על מנת להוריד, למשל, חומרים ששלח? האם הם זכאים לדרוש מAWS או מuPress, לעבור על הצילומים או לקרוא יומן, מאמר, או בלוג שטרם פורסם ומאוחסן אצלם בשרתים? ומה בדבר שירות ענן שמציע "שולחן עבודה מרוחק" – האם ניתן לדרוש מהספק ליתן גישה על מנת להוריד חומרים אישיים של הנפטר מאותו מחשב?

טבח ה-7 באוקטובר 2023, והמלחמה שבאה בעקבותיו, הפכו את השאלות הטרגיות הללו לרלבנטיות מאד. רבות ממשפחות הנרצחים והחללים מבקשות להתחקות אחר צעדיהם האחרונים של אהוביהם, חלקם הגדול צעירים, להתייחד עם מאווייהם, חלומותיהם, באמצעות התכתבויות וצילומים שהללו הותירו. ההתנהלות הנדרשת לכך, באופן לא מפתיע, מורכבת ומסורבלת, לעתים כרוכה בפנייה לבית משפט בבקשה לצו מתאים, ולעתים כמעט בלתי מעשית, למי שאין את כוחות הנפש, הזמן והמשאבים לכך. עודף רגולציה הוא רעה חולה והשפעותיה על החברה ורווחתה קשות, אך אין ספק שמדובר בסוגיה שמעוררות שאלות מורכבות הנוגעות  באמת ובתמים לזכות לפרטיות ושמירה על צנעת הפרט. צילומים, התכתבויות פרטיות ורשימות שונות, הינם מטיבם חומרים שאנו מניחים, כמובן מאליו, שלפחות חלקם לא ייחשפו בלי שבחרנו בכך, אפילו מדובר באדם קרוב ואהוב (או אולי, דווקא בגלל זה). 

_{Photo by Mourizal Zativa on Unsplash}

דיני הירושה אמורים, לכאורה, לתת את התשובות לסוגיות אלו, וודאי את הכיוון הכללי. אך גם מבלי להתדיין לעייפה בשאלה האם אותם תכנים מהווים "נכס" בר-הורשה, אנשים צעירים מתמקדים, בדרך כלל, בחיים. לא בהכנת צוואה. דרכו של עולם. דרכו של הטבע. טוב שכך. מעבר לזה, ניתן לשער שבמעט מאד צוואות יש התייחסות כלשהי להתכתבויות, מיילים, וכל אותם תכנים הדיגטליים שמסתובבים בין המכשירים והאפליקציות השונות שהיו בשימוש הנפטר. 

חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד-, 2024 שהתקבל לפני פחות כשבועיים ביוזמתו של חבר הכנסת ארז מלול (ש"ס; החוק עצמו ייכנס לתוקף שנה מיום פרסומו, כלומר ביולי 2025), מבקש להתמודד עם חלק מסוגיות אלו, הוא עושה זאת בדרך אלגנטית למדי המחייבת בעצם את הפלטפורמות לתת למשתמשים לבחור האם ניתן יהיה לגשת לתכנים שלהם לאחר מותם. החוק  קובע כי על ספקי שירותי "תוכן דיגיטלי"  (=שירות מקוון המשמש לשיתוף, הפצה, שמירה או אחסון של תכנים אישיים) לפרסם כללים בעניין ולאפשר ללקוחותיהם לבחור האם, לאחר מותם, ניתן יהיה לגשת לתכנים האישיים שלהם (=תכנים שהם יצרו, ערכו או שמרו בחשבונם הפרטי באותה פלטפורמה). החוק מחריג שירותי תקשורת בין אישית (כלומר נניח צ'ט שניהל אותו משתמש עם אדם אחר). הוראות החוק, יחולו, גם על ספקי שירות זרים המציעים ומכוונים שירותים למשתמשים ישראלים, כלומר יחולו, על פניו, גם על פלטפורמות הסושיאל המוכרות. 

הנטייה הקיימת ישראל ובמדינות רבות אחרות, לראות בחוקים, תקנות ורגולציות בכללותן, כתרופות פלא כמעט לכל סוגיה, אינה מוכיחה עצמה, אם לנקוט שפה עדינה, עדינה מאד. עם זאת, לזכותם של המעורבים בחקיקת החוק ייאמר כי לפחות נקטו בדרך רכה למדי, וממילא גם תוך הבהרה (סעיף 2(ה)) כי אין בהוראות החוק כדי לפגוע בדינים האחרים ובהם הגנת הפרטיות והירושה. הבהרה זו, האחרונה מלמדת על המורכבות עמה יהא על הנוגעים בדבר להתמודד בבואם לבחון בקשות ספציפיות, וצפויה לעמוד כנראה בלב דיונים רבים בהתייחס להשפעת חשיפת החומרים לא רק על הנפטר, אלא גם על צדדים שלישיים. 

מצד שני, ולמרות הספקנות של כותב שורות אלו, אם יהא בחוק כדי לשכנע את הפלטפורמות והספקיות המרכזיות באמת להביא לכך שהמשתמש ייבחר באופן אקטיבי מה ייעשה עם התכנים לאחר מותו (ואם הם רק ירצו בכך – זה יקרה),  תהא בכך בהחלט הצלחה. ימים יגידו. 

_{יובהר כי מאמר קצר זה אינו מתיימר בשום צורה שהיא לשמש כחוות דעת משפטית, ואין להתייחס אליו ככזה. המאמר גם אינו מתייחס לשאלות הפרקטיות הנוגעת לגישות הקיימת, או לא קיימת, של הספקיות לתכנים המשתמשים או חלקם, ואינו מתיימר לכך. ההתייחסות הינו במישור העקרוני.}